8 תגובות

רבים מחברי כאן מכירים אותי חלק יותר טוב חלק פחות. אני משער שאתם יודעים שאני פעיל בצורה כזו או אחרת בקהילה הגאה אבל לא יודעים בדיוק מה אני עושה. הרצח הנורא שהתרחש בראשון לאוגוסט בבר נוער בתל אביב לא פגע רק באותם בני ובנות הנוער. הרצח פגע בבטן הרכה של קהילה שלמה והשפיעה בצורה ישירה גם עלי. החלטתי לספר לכם קצת על מה שבלב שלי בחודש האחרון בעיקבות הרצח ועל הביקור בבר הנוער אתמול.

נתחיל קצת אחורה, לפני שנתיים וחצי בערך בזמן שהייתי בתיכון עמוק בארון. באותה תקופה ממש לא רחוקה המילה הומו הייתה ונשארה קללה פופלרית במסדרונות בית הספר. כמובן שאף תלמיד בשיכבה שלי ובבית ספר בכלל לא היה מחוץ לארון. לקראת חודש יוני החל הדיון בכיתות על מצעד הגאווה בירושלים דיון שהסעיר את כל המדינה באותה זמן. אני זוכר בשיעור אזרחות בעוד שתלמיד אחר תלמיד אמר למורה כמה שהוא שונא הומואים ומתנגד למצעד אני וחברתי לספסל הלימודים גוננו על הקהילה הגאה וצעקנו בקול גדול נגד ההסטה. כמה ימים אחרי הדיון יצא לי לדבר עם אותה חברה שגלתה לי שהיא לסבית ואני גיליתי לה שאני הומו. זה בעצם היה הצעד הראשון שלי לקראת היציאה מהארון.

התקרבנו רבות אני והחברה הלסבית החדשה שלי. דיברנו על איך נפגשים עם עוד אנשים מהקהילה והיא הזמינה אותי למקום שהיא מכירה בשם "דוש". היא הסבירה לי שזה סוג של מקום מפגש לנוער גאה בסגנון בית קפה. התמונה שהתגבשה לי בראש היא תמונה של פיק אפ בר בו כולם מתחילים עם כולם, וכולם עושים את כולם. היו לי הרבה חששות אבל היא שכנעה אותי ללכת איתה בכל זאת. כך מצאתי את עצמי ביום חמישי בערב במקום קטן אבל צבעוני עם דגל גאווה מתנוסס בכניסה במקום היו שני בני נוער חביבים שהציגו את עצמם כמפעילי דוש - סוג של מדריכים שלא באמת מדירכים. ישבנו ודיברנו על כל מה שלא מדברים עליו בשום מקום אחר. דברנו על נטייה מינית, על יחסים, על המאבק של הקהילה הגאה על הומופוביה על הכל. לאט לאט החששות שלי פגו הרגשתי בטוח הרגשתי שיש לי מקום בעולם. ממש נהנתי באותו ערב ומאותו יום מצאתי את עצמי כל יום חמישי מגיע לדוש להכיר עוד בני נוער כמוני.

מאותו יום ועד היום עשיתי דרך ארוכה של יציאה מהארון, של להפוך לאקטיביסט גאה ולאחורה גם הפכתי לפעיל "דוש".

למה אני מספר את כל זה ואיך זה מתקשר לראשון באוגוסט אתם שואלים?
במוצ"ש הראשון לאוגוסט אדם נכנס לבר נוער בתל אביב רוצח עם נשק וריסס לכל עבר שהוא רוצח ופוגע בבנות ובני נוער.
אותו רוצח אותו מפגע אותו מחבל ידע בדיוק לאיפה הוא נכנס. הבר נוער שוכן בבית קטן פינתי ושקט. אדם שחולף ברחוב לא היה מבחין שבמקום מתקיימת פעילות קהילתית. אין פה מקריות הרוצח ידע בדיוק מה היעד שלו. וזה לא משנה אם הוא עשה את זה בגלל שרבנים שלחו אותו לשם, או בגלל שהוא אב שגילה שהבן שלו הולך לשם, או בגלל שהוא בעצמו הומו שזאת דרך ההתמודדות שלו עם גילוי על הנטייה המינית שלו. זה ממש לא משנה.
זה ממש לא משנה כי הנזק כבר נעשה.
"הבר נוער" בדיוק כמו "דוש" הוא מקום לנוער גאה ומתלבט מקום שבו אפשר להרגיש בטוח לדבר עם הכל להיות מי שאתה ולהכיר בני נוער כמוך. כאשר נכנס הרוצח דרך דלת הבר נוער הוא הרס הכל. הוא הרס משפחות שכולות. הוא הרס את הביטחון האישי של אותם בני נוער שהבר נוער בשבלהם היה המקום הבטוח היחידי בעולם. הוא הרס חיים של בני נוער פצועים שהגיעו לבתי חולים שנאלצו לחשוף את נטיותם המינית בפני משפחתם טרם היו מוכנים לכך ובניגוד לרצונם.

כל זה גרם לי לסערת מחשבות תחושות ואפילו פחדים. תהייתי לעצמי מה עם אותו מחבל היה נכנס לדוש? הרי ניר כץ היה מדריך בבר נוער בדיוק כמו שאני מדריך בדוש. האם זה היה יכול לקרות לי באותה קלות שזה קרה בתל אביב? גם בחיפה וגם בתל אביב לא הייתה אבטחה על המקום, המחבל היה יכול באותה קלות שבה נכנס לבר נוער להכנס לדוש ולרסס את כולם שם. מה היה קורה אם מקרה כזה היה קורה לפני שנתיים וחצי כאשר הייתי בארון? האם הייתי נכנס לחרדות ונכנס עוד יותר עמוק עמוק לתוך הארון?

אתמול הקהילה ציינה חודש לרצח בתהלוכת נרות ממקום הפיגוע בבר נוער למרכז הגאה בגן מאיר. הצעדה יצאה בסביבות השעה 19:00. אני וחברי מחיפה הגענו קצת יותר מוקדם ויצא לנו לראות את הבר נוער מבפנים בזמן שהמפעילים הכינו את המקום לפעילות בערב. פגשתי נערה חביבה בערך בגיל 17 היא הייתה באותו יום רצחני בבר נוער. חששתי לשאול אותה איך זה היה מה היא ראתה איך היא מתמודדת עם הכל. זאת פעם ראשונה שפגשתי בפצוע מהבר נוער. לא הצלחתי לשאול אתה את הכל במקום זאת שאלתי אותה מה קרה לה והיא אמרה לי בבטחון מלא שהיא קיבלה כדור ליד והיום יש לה 3 אצבעות משותקות.

המקום היה מסודר נקי היה בו חדר עם שולחן פול והוקי אוויר חדר עם משחקי שולחן שש בש וקלפים וחדר נוסף עם שולחנות וכיסאות. במרכז המקום היה בר גדול לאוכל ומשקאות. שלצידו היה שולחן ארוך מכוסה דגל גאווה גדול עם פליירים ומדעות על פעילות קהליתי מידע על איידס וגם ראיתי את מעט פליירים של הדוש.
יצאנו החוצה לקראת התהלוכה התחלנו להדליק נרות ויצאנו בצעדה.
לאחר הצעדה אני וחברי החלטנו ללכת ולשוב לבר נוער ולראות אותו בזמן פעילות.
נכנסו שוב לבר נוער הפעם הוא היה מלא חיים עשרות בני ובנות נוער היו במקום משחקים בפול יושבים על הבר יושבים במעגל עם משחק קלפים יוצאים לעשן בחצר. את אחד המדריכים במקום זיהיתי כמשהו שהכרתי לפני שנה ומאז לא ראתי אותו יצא לי לדבר איתו ממש קצת על כמה שלא התראנו וקצת השלמנו פערים מצאתי שם גם אנשים שזיהייתי מהטלוויזיה הבן זוג של ניר כץ, הנער בן ה16 שנאם בעצרת אחרי שנפצע ובן זוגו וגם בעל הבית השמן והחביב שאול שמו אם אני לא טועה. הזמנתי לי את מלך הטוסט וקיבלתי טוסט תוצרת בית ועליו נעוץ דיגלון קטן של מדינת ישראל מצד אחד ומצידו השני דגל הגאווה. ממש התרגשתי הרגשתי בבית למרות שזו פעם ראשונה שלי במקום. ואז חזרה לי המחשבה על הרצח. פשוט לא האמנתי שאני נמצא בזירת רצח. לא האמנתי שאיפה שאני עומד רוצח נכנס וריסס לכל עבר. לא יכולתי לראות את זה המקום פשוט היה מלא בחיים לא האמנתי שזה זירת מוות.

בדרך הביתה לחיפה המשיכו המחשבות המוח שלי טס ב180 קמ"ש. על העבר העתיד ההווה על איך ממשיכים מכאן, איך יראה המאבק הגאה, איך תראה החברה הישראלית והאם בכלל יש דבר כזה מקום בטוח בעולם?

היום ברור לי לחלוטין.
הלילה של הראשון באוגוסט הוא הלילה בה השתנה הכל.

יהיה זיכרם ברוך.

הודעה זו נערכה ע"י SPOT ב ספטמבר 6 2009, 15:37

אביבי,בתור מישהי שמכירה אותך אישית,ושלמען האמת עניין הרצח לא כל כך הטריד אותה עד עכשיו, אני חייבת להגיד שבהחלט נתת לי קצת עניין למחשבה עם הסיפור האישי שלך, במיוחד אחרי שגם אני ביקרתי בעבר בדוש ומכירה שם אנשים.
דיי עצוב שאנשים מתערבים בחייהם של אנשים השונים מהם ומפתחים כלפיהם שנאה במקום לתמוך בקבוצה החלשה הזאתי של האוכלוסיה או פשוט להתעלם ולהמשיך לחיות את חייהם שלהם. עצוב לדעת כמה שנאה יש בעולם כלפי השונה ולשמוע אילו מעשים אנשים עושים כאשר מישהו חושב אחרת מהם.
אני שמחה מאוד שיצא לי לקרוא את הפוסט הזה שלך, אתה כותב בצורה אישית ומאוד מעניינת.
שלך, הידידה הסנילית או המשוגעת מה שבא לך חחח

יהיה זכרם ברוך.

צר לי שאין באפשרותי להגיד לך "אל תדאג זה ישתנה" או "זה חד פעמי, בת"א תוכל להרגיש בנוח", העובדה שאנחנו בכלל מקימים דיון כזה היא עדות לכשלון המחפיר שלנו כישראלים בהתמודדות עם הנושא של הומופוביה. הדבר החיובי היחיד שאני יכול לומר, סוג של נחמה עלובה, הוא שאתה, אתם ואתן לא לבד. ההפגנה בכיכר הייתה נוראה בעיני מבחינה פוליטית (ביחוד התקווה בסוף) ובכל זאת במחשבה לאחור לא היתי משנה את ההחלטה ללכת אליה. אני לרגע שם בצד את הציניות הטבעית שלי ואומר שאני באמת מקווה שזה מספק לך ולחבריך ולו קמצוץ של תקווה ושל תחושת סולידריות. לצערי, מעבר לזה אני פשוט לא יודע מה להציע בשלב זה.

מרגיש מאוד אישי, לקרוא את שכתבת.

גם לי אישית זה נותן נקודת מבט חדשה, דווקא כיוון שאני מההתחלה הייתי נגד ה"עליהום" שעשו בקהילה נגד החרדים, הרגשתי שיש פה סוג של טרמפ שלא במקום על הנושא... ודווקא ההסתכלות שלך שמתעלה מעל זה - גם סוף סוף מבהירה לי למה אנשים לקחו את זה באופן אישי, כאילו הם הותקפו.

מקווה שלא נפגע אף אחד נוסף שאתה מכיר, ומאחל לך להמשיך להיות חזק.

אני גם הייתי הולך לדוש..ואחרי שקראתי מה שכתבת אני לא יודע אם אלך לשם שוב..מפחיד לחשוב שיכול לקרות שם משו..קרו כמה פעמים שעברו שם וצערו..או שסתם זרקו אבנים על החלון..הלחיץ קצת אבל בזה זה נגמר..ואחרי המקרה הזה..זה כבר מפחיד..גרמת לי לפחד..גם אם לא זו היית הכוונה..

הלוואי והיה לי משפט בעל תובנה מאירת עיניים לומר על הסיפור הכל כך גדול הזה, אך אין לי.

אביב, תודה שחלקת איתנו את מחשבותייך.

קשה לי להגיב כי בצד הרצון לנחם ולהגיד תודה על שחלקת
אני מתקשה לנסח את מה שאני חושבת
ואני גם לא חושבת שזה המקום
ואיך בכלל אפשר לנחם
או להסביר את הטיפשות שיוצרת אכזריות כזאת
שיהיה טוב אביב
אהבה שמחה וחופש בחירה אמיתי לכולם

אביב

לא התחברתי לפורום בזמן האחרון בכלל, אבל מאותו ערב חשבתי עלייך, ואיך אתה מרגיש ומה זה עשה לך.
הרצח הזה, ולא משנה מה היו המניעים שלו, הוא רק אחד מיני מעשי שנאה רבים שקורים בזמן האחרון סביבנו.
כאב לי כל כך לשמוע עליו, ועל מה שהוא עלול לגרום לצעירים ולחופש המחשבה שלהם, כאב לי ועדיין כואב לי.
הייתי רוצה להאמין שהרוצח ייתפס והדין ימוצה עימו, אבל ככל שהזמן עובר האפשרות מתרחקת ולצערי גם הזיכרון הציבורי מתקהה.
הלוואי, ואני אנסה להיות כאן אופטימית כי מותר, הלוואי וזה יהיה המקרה האחרון בו הומופוביה תלבש את הפרצוף הכי מכוער שלה.
הלוואי והשנה החדשה תוליד איתה סובלנות לאחרים, שגם אם לא מסכימים לדרככם, יוכלו להבין שזכות הבחירה היא של כל אדם לעצמו ולגופו.
הלוואי ופוסט כזה לעולם לא ייצטרך להיכתב שנית.

שנה טובה ומבורכת!

צריך לחשוב על פיתרון יותר מוצלח מתקווה.

פרסום על דלתות בטחון ...